מצבות ומשמעותן בהנצחה

אדריכל דוד קאסוטו

"אין עושים נפשות לצדיקים; דבריהם הם זכרונם" (ירושלמי, שקלים מז א). מאמר זה של חז"ל ממצה את הגישה בעם ישראל כלפי הנפש, היא המצבה. אמנם בצדיקים שיצרו רבות בחייהם הכתוב מדבר, אך הגישה העקרונית הנלמדת מן הפסוק מוכיחה, כי המצבות, העומדות לזיכרון כל אחד מישראל, הנן מצבות אבסטרקטיות, המבטאות מופת. מכללא אתה שומע, כי משמעותה של ההנצחה הנה הזיכרון – ולא הפולחן, המופת לרבים – ולא ההערצה לשמה.

הזיכרון הנו מושג בסיסי בחשיבה היהודית. הוא כורח קיומי של עם קטן, שאינו יכול להרשות לעצמו שכחה. הוא ששמר על קיומנו מאותו רגע רחוק, שבו זינב עמלק בנכשלים; ולאחר שנלחמנו בו עד חורמה, נצטווינו: "לא תשכח!"

אכן, הזיכרון הוא מרכיב הכרחי בהישרדותנו, ואין מטרתו הערצה והקדשה. עם זאת, בהופכו מופת ודרך הוא מקרב ללבנו את נשוא הזיכרון, ולנו הזכות והחובה לעורר את הכלל לזכור. ואם בזכות זיכרונם של הנופלים נשרוד לא כיחידים בלבד אלא כחברה ראויה – הרי שבאותו מופת זיכונו.

היגון והשכול הם נחלת הקרובים ביותר וחלק מצנעת הפרט. בניגוד להם חייב הזיכרון להיות נחלת החברה כולה ולהוות חלק מן הזיכרון הקולקטיבי של העם כולו.

בין הנופלים רבות היו הדעות ורבות העמדות; אך המשותף לכולם, בצד גורלם, הייתה ההכרה והמשאלה שמדינת ישראל תוסיף להתקיים. ללא ספק דימה כל אחד מהם בנפשו עתיד שונה לאותה מדינה, אך כולם אהבוה ומסרו נפשם עליה. אהבה זו, שליכדה את הרחוקים ואיחדה את בעלי הדעות השונות, היא המסר המשותף, שאתרי הנצחה מעבירים אלינו. אנדרטה החסרה מסר עקרוני זה אינה מבטאת את המופת של הנופלים, ומוטב לה שלא נבנתה.

רב האנדרטאות הוקמו לזכר צעירים, שלא הותירו אחריהם מורשת רוחנית; אולם מעשיהם מדברים יותר מאלף רעיונות. וכך נוכל לשנות מעט מן הפסוק שלעיל ולומר: "אין עושים נפשות לצדיקים; מעשיהם הם זיכרונם". טבעו של מעשה שאינו נשמע, כשם שנשמעים דברים. לפיכך שומה עלינו, החיים, לתרגם את מעשי גבורתם של הנופלים לסימנים ולאותות כדי שיוודעו, והמצבה היא אחת הדרכים לכך. בגלל חומריותה חביבה דרך זו על המנציחים, ודווקא משום כל חלה עלינו חובת הזהירות שלא תיהפך למטרה – במקום להיות אמצעי; ושתבטא רעיון מופשט ככל האפשר – ולא תיתן ביטוי גשמי חסר-רוח, שיחטיא את מטרתה.

מצבות בימי קדם

בימי קדם הייתה המצבה סמל לפולחן זר ונדונה להרס וניתוץ: "וישברו המצבות ויגדעו האשרים" (דברי הימים ב לא א); אולם מצבה כציון וכעדות הייתה מקובלת ורצויה: "וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה" (בראשית כח יח). האבן היא עדות ותנאי: "אם יהיה אלהים עמדי... ושבתי בשלום אל-בית אבי...והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים..." (שם, שם כב). לא האבן היא יעד הפולחן; בית אלוהים יוקם אם יתמלא התנאי, והאבן היא עדות להתניה.

יעקב גם הציב מצבה על לבן חמיו, וזה אומר באותו מעמד: "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה" (שם, לא נב). גל אבנים זה הוא מעיין ציון גבול: גבול למעשי איבה ומפגש של שלום ושיתוף פעולה.

יהושע השתמש באבני הירדן כחלק מיצירה מושגית: הוא ציווה על 12 נציגים מ-12 שבטי ישראל לשאת כל אחד אבן מן הירדן בחצותם את הנהר לארץ ישראל, כדי להקימן על גדת הירדן המערבית: "ויאמר אל בני ישראל לאמר אשר ישאלון בניכם מחר אתר אבותם לאמר מה האבנים האלה. והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן" (יהושע ד כא-כב). 12 אבנים נוספות הקים יהושע בתוך הנהר, תחת מדרך רגלי הכוהנים שניצחו על מעבר הירדן, כשהם נושאים את ארון הברית. אלה ואלה נועדו להזכיר את כיבוש ארץ ישראל לדורות שיבואו: עדות חינוכית-היסטורית, המתקרבת למושג האנדרטה או המצבה המקובל עלינו.

מצבות כנפשות לנפטרים מוכרות אף הן במקרא: "ויצב יעקב מצבה על קברתה היא קברת רחל עד היום" (בראשית לה כ). בביטוי "עד היום" מבקש הכתוב לציין את נצחיותו של הזיכרון. וכך גם יהושע שם "אבנים גדלות על פי המערה", שבה נקברו המלכים שהוכנעו על ידו, "עד עצם היום הזה" (יהושע י כז).

אבן המצבה בישראל איננה, אם כן, מקום פולחן – אלא סמל מופשט, אזכור ועדות, הן לשעה והן לדורות.

סוגים של מצבות זיכרון

אתר זה כולל את רב מצבות הזיכרון – האנדרטאות לנופלים במערכות ישראל – החל במצבות לחייל אחד או לקבוצת חיילים וכלה במצבות כלל צה"ליות. עם אלה נמנות מצבות המנציחות יחידה, שביצעה מעשה מופת או גבורה כיחידה; וכן מצבות של יחידות גדולות במיוחד – מצבות אוגדתיות, עוצבתיות או חייליות. פעמים כוללת המצבה את שמות הנופלים, ופעמים גם את מעשי גבורתם; יש שמתלווה אליה יצירת אמנות – ויהא זה קטע של שיר או יצירה פיסולית או עיצובית אחרת, ופעמים – בעיקר במצבות של יחידים – מצטרפת למצבה יצירה של הנופל. יש שיצירת האמנות מדברת בשבח נשוא המצבה – בעיקר כאות ומופת לחיים. פעמים מדברות היצירות באופן כוללני בגנות האלימות ובזכות החיים, ופעמים מודגשים החיים הנקנים בגין המלחמה.

על פי ביטוין אפשר לסווג את המצבות לכמה סוגים כוללנים: א. הנציב – גלעד הציון;
ב. האנדרטה הפיסולית; ג. האנדרטה הסביבתית.

הנציב הינו אנדרטה בסיסית, הכוללת אלמנט אחד, ללא יומרות פיסוליות. לרב הוא עשוי אבן או בטון. הוא נצפה למרחוק, בעיקר מכיוון אחד, ולרב כולל כמה שורות כתובות.

היצירה הפיסולית אף היא אלמנט סטטי, אך היא שונה מהנציב בכך, שבעצם המצבה טמון רעיון האזכור. הפיסול עשוי להיות פיגורטיבי; יצירות תבליט, המראות תמונות של לוחמים, ופעמים – פסל של לוחמים או לוחם אחד, דוגמת האנדרטה ביד מרדכי – יצירתו של נתן רפפורט. הפיסול עשוי להיות גם מופשט לחלוטין או קונספטואלי, כמו האנדרטה של יגאל תומרקין בבקעת הירדן או האנדרטה ביער עין הזיתים – יצירתה של דינה ניר אבן טוב. היצירה עשויה להיות אקספרסיוניסטית או אימפרסיוניסטית, כמו פיסלה של יונה פלומבו לנופלי יחידת הצנחנים בפריצה לשער האריות במלחמת ששת הימים. אנדרטאות כאלה נצפות מכיוונים שונים ומשתנות ככל שנסתובב סביבן. אין הן דו ממדיות, כמו הנציב והגלעד, אלא תלת ממדיות, עשירות ומפתיעות באופן שבו הן נתפסות על ידי הצופה הפוקד אותן.

לרב באה היצירה הסביבתית לציין מלחמה או מערכה משמעותית במיוחד או יחידה רבת עלילות, כמו אנדרטת אוגדת הפלדה בפתחת שלום, שעוצבה בידי ישראל גודוביץ; אנדרטת הנגב בכתף באר שבע – יצירתו של דני קרוון, או מפעל ההנצחה לחללי סיירת "אגוז" באזור החרמון, שהוקם על פי רעיון של יצחק דנציגר. ליצירת אנדרטאות מעין אלה דרושים משאבים גדולים, שטח רב ומאמץ רב במיוחד מצד הפועלים למען הקמתן.

כאמור, מתאפיינות האנדרטאות הפיסוליות בתלת הממדיות שלהן; אולם לאנדרטאות הסביבתיות נוסף המימד הרביעי – ממד הזמן. אנדרטאות אלה – אינך בא אליהן, אלא בתוכן, כובש אותן, חש אותן וחי אותן, כאשר אתה מתהלך בהן. אנדרטת הנגב נראית מבחוץ כאלמנט פיסולי. הנושאים המאפיינים אותה הם קנה הירייה, הפגז, הקליע, כברת חורי הקליעים ויצירת האנוש, הצומחת מן הטבע והכובשת אותו; אולם כשאנו בתוכה, אנו מצויים בתוך משלט של ממש. אנו צועדים כברת דרך לאורך תעלת המים, המצילה את הנגב, ומגדל המים והבונקר הם היבטים אחרים של עמידת היישוב בימי מלחמת העצמאות. כשאתה נע בתוך האנדרטה, אתה חש באופן כללי כבתוך מבצר, המגן עליך מסביבה עוינת צחיחה. גושי הבטון החדים, הגיאומטריים, עומדים בסתירה בולטת לשיפולים הרכים של הטופוגרפיה המדברית. ולבסוף – היכל השמות, שיאה הרעיוני של האנדרטה, שבו כל מדרך כף רגל וכל הגה מהדהדים כקול ירייה, המחזיר אותך לחרדת המאבק ולרגעי המתח של המלחמה.

על אנדרטת סיירת "אגוז" אמר הפסל יצחק דנציגר, משופטי תחרות האדריכלים לתכנונה: "רצינו כי המבקר יקלוט את ההוד הנורא במשמעותו הרב-גונית – הוויה, קדושה, התעלות, ויחד עם זאת יחוש ממשיות ושימושיות, בבחינת מקום המפכה חיים ונותן חיים לבאים אליו. מהותי היה הקשר שבין המונומנט האמנותי לסביבתו הפיסית והאנושית, המוות והחיים כמסכת אחת המקרינה גבורת אמונה וחיות..." המונומנט נותן את תחושת המסתור, המרדף וההפתעה, את היציאה באחת משטח בנוי לשטח הפרוץ, אל כיכר הפרוסה החופשית, אל נוף הגולן הצחיח למחצה; יש כאן שילוב בין יצירת האנוש לבין הטבע, בין הסלעים, פרי יצירת האדם, לבין הנוף הסלעי, פרי הבריאה הטבעית.

אנדרטת אוגדת הפלדה, שבאופן פרדוקסלי הפכה מאתר גבורה בימית שבצפון סיני לאזכור משמים של מה שהיה ואינו עוד, הוצאה מהקשרה הטבעי והפכה אתר פולחן לגבורה, שהושחתה כביכול לריק. זוהי אנדרטה, שאיבדה את משמעותה המקורית וקיבלה משמעות אחרת, אנכרוניסטית.

החומרים והטכניקות של האנדרטאות

רב האנדרטאות הן בבחינת גלעד – כינוס של מצבור אבנים מאבני המקום, ולרב קבוע עליהן לוח שיש וכתובת. מצבות אחרות עשויות מאבן מקשה. יש שהמונוליט מסותת ומעובד, ויש שהוא נשאר במצבו הטבעי, ורק משטח חלקי מעובד בו, ועליו הכתובת. לפעמים חקוקה הכתובת באבן עצמה, ולעיתים היא עשויה באותיות מתכת הקבועות בה. רב האנדרטאות הן מאבן קשה במיוחד, המסמלת בעצם טבעה את העמידה והגבורה; אבן בזלת בגליל ובגולן, אבן גרניט בדרום ואבן לבנה בהרי יהודה. יש שהמנציחים משתמשים באבן מעובדת מן האזור, כגון אבן ריחיים עתיקה המזכירה גלגל, ומשום כך נמצאה מתאימה להנציח מי שנספה בתאונת דרכים.

חומר אחר, שממנו נבנות מצבות זיכרון, הוא בטון. זהו חומר קל לעיצוב, ואף שצורתו הסופית כצורת האבן והמונוליט, אין הוא מעוצב ע"י סיתות אלא ע"י יציקה לתוך תבנית, המאפשרת צורות אינספור. רבות מן המצבות המפוסלות יצוקות בטון, ורישומן על הסביבה רב. מצבת הבטון אכן קנתה לה מקום של כבוד בין האנדרטאות, עד שיש המחקים את צורתה תוך שימוש ברשת פלדה מצופה בטון, ובכך חוסכים יציקות מסובכות ויסודות כבדים. דוגמה לכך היא האנדרטה לגדוד 51 על דרך צומת אחים-סעד: זוהי מצבת בטון אקספרסיוניסטית מרשימה, ומן הכביש היא נראית כגוש בטון מסיבי, המותיר רושם של חיית טרף מתפרצת – אף שבפועל אינה אלא דימוי של מסה בלבד.

רבות מן המצבות עשויות ממתכות שונות, כגון אלומיניום יצוק, פלדה (כמו מצבת חללי יחידה 679 ליד הר שיפון), פלדת אל חלד (פורצי הדרך לירושלים) ותערובת של אבן ופלדה. רבות ממצבות הפלדה מורכבות מגרוטאות של חלקי כלים – כלי מלחמה, כלי עבודה וחלקי רכב, חלקי חימוש שונים או ציוד צבאי אחר, כגון רובים וקסדות. כל אלה מעוצבים בידי אמן למכלול אחד, שהאסוציאציות שהוא מעורר קשורות לנושא ההנצחה.

עם סוג זה של אנדרטאות נמנים גם רכב משוריין (בדרך לירושלים) או טנקים שלמים (לטרון, עמק דותן); ויש שעקרון זה בא לכלל ביטוי גם במבני בטון שלמים, כגון מגדלי המים (יד מרדכי) או בתי ביטחון, ההופכים לאנדרטאות בזכות עצמם – פעמים ללא עיבוד ופעמים כחיקוי – כגון אנדרטת הנח"ל בפרדס חנה, שמגדל המים שבה הנו אזכור של מגדל המים בקיבוצים; או אנדרטת נירים בחבל הבשור, המזכירה בצורתה את מבני הביטחון מימי מלחמת העצמאות.

פעמים רבות מצטרפים חומרים רבים יחדיו ויוצרים מגוון אינסופי של אפשרויות, כיד הדמיון והכישרון של המעצב.

אתר זה, שהוקם באהבה רבה וביראת קודש, יביא למודעות הציבור את דבר קיומן של האנדרטאות, ובכך עשוי הוא להועיל גם לשימורן ולאחזקתן. למרות זאת אי אפשר למנוע בלייתן והתכלותן של האנדרטאות: יישובים נעים, אנשים עוקרים ממקומם, הקרובים לנשוא המצבה מבחינת גיל וקשר מזדקנים ונעלמים מן העולם; וייתכן אפוא, שרבות מהאנדרטאות המובאות כאן ייעלמו לאחר ימים ושנים. אף אתר זה יוותר ויספר את סיפורו של דור אפוף גבורה, עוצמה ויצירה. דור שבניו-גיבוריו החזירו את העם הנודד לארצו, ושמופת נפילתם משמש נר לדורות שיבואו.